"מה בן אדם צריך? הכריזה יום אחד, אחרי הכפית הראשונה של המנה האחרונה. לא הרבה. משהו מתוק לאכול, וסיפור לספר, וזמן ומקום, וגלדיולות באגרטל, ושני חברים, ושני ראשי הרים, על האחד לעמוד ועל השני להביט…"

​

במשפט הזה של מאיר שלו נזכרתי כשעמדתי עם דוד על ראש הגבעה החשופה, והבטנו אל ראש ההר היפה שממול, עם הטרסות הקדומות, וכיפות הזהב המנצנצות.

התאהבנו. וזמן קצר אחר כך כבר הייתה לנו חלקת הר משלנו, לעמוד עליה, והר שני להביט בו. ועוד איזה מבט!  מסחרר!

 

ועכשיו איך מתחילים לבנות כאן?

קודם כל לאט. לא מיהרנו. רצינו לבנות בית שייטמע בנוף העין כרמי העתיק. גם מבחוץ, וגם מבפנים.

​

הפכנו כל אבן כדי למצוא את האבנים הנכונות לנו. מהר תבור- אבני ריצוף; מהרי ירושלים- אבני חיפוי. חקרנו ברגלינו את המעיינות של הרי יהודה, כדי ליצור בדמותם בריכת מעיין.

​

תרנו בשווקים הגשמיים והוירטואליים אחר פריטי ריהוט ועיצוב.

ספות, מנורות, תמונות ושטיחים. כל חפץ קיבל חיים חדשים. לכל חפץ סיפור, והסיפורים הקטנים נשזרו זה בזה לכדי  וילה כרמינה.

​

לבסוף הבית שיצא נראה כאילו עמד כאן מאז ומעולם.

בנינו את כל מה שחולמים עליו. אני לא יודעת אם כולם, אבל ללא ספק, הרבה.

אז אפשר לבוא לחלום אצלינו. 

הכל כאן נעשה 

באהבה, 

יעל 

​

​